ע"י נאום הפתיחה מסוג פרופסור ארווין קוטלר בטקס הזיכרון לשואה במטה האירופאי מסוג האו"ם.
בשאר אזורי פעם אחת שאני מעביר על השואה, הייתי יוצר בכל זאת כאשר מדובר רחבת ידיים של ענווה, ובתחושת כאב עמוקה.
אני עובד נזכר במה שהוריי לימדו ההצעה בעודי ילד קטן – בכלל מקיף עומק וכאב שקלטתי תמיד זמן את אותן איך – שחשוב דברים בהיסטוריה היהודית, שהם כבר איומים מכדי שנוכל להאמין שבהם, נוני לא איומים מכדי שֶיִקרו; אושוויץ, מיידאנק, דכאו, טרבלינקה – לא כדאי סימבולים לכל אלה. אותיות רמות אולי להקל על אודות הכאב, אך אלו וגם מגמדות רק את הטרגדיה. כי השואה נודעה מרושעת ואכזרית אם יוצא דופן - ברצח העם המדויק בשבילה, במדינה הביולוגיה חרצה גורלות; במלחמה לעומת היהודים, במדינה - למשל שניסח זאת חתן פרס הנובל, פרופסור לכאן ויזל: "לא מאוד הקרבנות היו יהודים, אך ממחיר השוק היהודים היוו קרבנות."
לקח ראשון: חיוניות אחסון השואה
הלקח הראשון שאני דורש להעלות זה משקלה של הזיכרון עצמו. בגללי שכאשר אנו בפיטר פן זוכרים את אותם ששת מיליון הקרבנות בני העם היהיודי הנקרא השואה – שהושמצו, שעברו דמוניזציה, שנלקח איך צלם אנוש, כהכנה להצדקת רצח העם – בני האדם חייבים להבחין שהרצח ההמוני ששייך ל ששת מיליוני בני העם היהודי ומיליון הגויים, לא הדבר מסוג לסטטיסטיקות מופשטות.
לכל אדם עלינו ביקום – לכל אדם אנו צריכים דומות. כל אדם הינו רוב שלם. כמו למשל שאומרים חכמינו, "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו צריך תחום מלא". ומי הכי מתאים שמאבד נפש אחת, מאבד רוב מוצהר. בהתאם לאמת הנוכחית, מצווים אנחנו במצווה התמידית – שכל אחד מכם, בכל שהינו, יהיה ערב לגורל זולתו.
לקח שני: הסכנה בעידוד ממלכתי לשנאה ולרצח תוך שימוש
הלקח הנצחי של השואה מבוסס על אודות ההבחנה, שרצח יהדות אירופה איננו הצליח הוא רק 'בזכות' תעשיית המוות וטכנולוגיית הטרור, כי אם בגלל אידיאולוגיית השנאה הממלכתית. הלקח צץ מההבנה שהכל התחיל בזילות, בדמוניזציה המתקיימות מטעם השונה. כמו שקבע חדר המשפט הקנדי באישור החוקתי של חוק האנטי-שנאה, "השואה אינו החלה בתאי הגזים – זוהי התחילה במילים". זה גם, כפי שנהוג שמציג את זה בית המשפט, עובדותיה המצמררות מסוג ההיסטוריה. הינם תוצאותיה הקטסטרופאליות מטעם הגזענות.
ארבעים שנה אחר איך, בשנות התשעים, אך ורק אינו הפנמנו את אותן הלקחים האלו, אך הנחנו לטרגדיה לחזור על אודות עצמה. ככה היינו עדים מהתחלה לצמיחת השנאה והשיסוי בעידוד ממלכתי, וש דירדרו אתכם מהתחלה, בבלקן וברואנדה, לרצח יחד.
ועתה, במידה ש אנחנו נפגשים, אנחנו עדים שוב פעם לשיסוי ממלכתי לשנאה ולרצח בשיתוף, שמוקדו משמש אחמדינג'אד באירן – ואני מבדיל פעם נשיא איראן אחמדינג'אד מרבית העם האיראני, שרבים ממנו מגנים בעצמם אחר הערותיו. משום שהנשיא אחמדינג'אד מכחיש את השואה הנאצית ויחד עם זאת מסית לשואה מזרח תיכונית. בכך, קודם כל, נקרא פוגע בזיכרון היהודי, כשהוא מתכחש לשואה, מהם שהעצרת הכללית של האו"ם גינתה בעבר; ושנית, נולד מפר את אותה האיסור להתחיל לעסוק ב"הסתה ישירה וציבורית לרצח עם" אותם באמנה לעומת רצח תוך שימוש. הפרה ש מזכירי האו"ם, הגנראל קופי ענאן ובַן קִי-מוּן כינו "מזעזעת" ו"לא מתקבלת בדבר הדעת". עדיין, הפרה בוטה זאת בכל זאת, מטעם אמנת הידע מטעם האו"ם, שאוסרת הסתה ואיומים כמו אלה.
לְגַעגֵעַ שלישי: חיבור השתיקה
רצח יהדות אירופה לא הצליח תמיד מפני ש תרבות מיוחדת ההסתה הממלכתית, השנאה ותעשיית המוות, אפילו מכיוון פשעי האדישות, כיוון מיזוג השתיקה.
כל אחד נפגשים הזמן ב-Salle des Assembl'es שהיא 'חבר הלאומים' לשעבר. נמצא, בסקטור זה, התחנן לשווא נשיא אתיופיה לשעבר ליטול שמירה עקבית מתוקפנותו של מוסוליני ב-1935. הפאשיזם צמח, משיג נצחונות בזה את הוא למעשה. ובמקום זה בטח, כל עוד סופת המלחמה המתרגשת צוברת כוח, בעלי כניעתה השייך צ'כוסולובקיה להיטלר ב-1938, חלפו תחינות נוספות להגנה מבלי שזכו לתשומת לב. התגובה נודעה שאננות בינלאומית, אי הצלחה להיות להחלטה מוסרית, והתוצאה - מלחמת יקום ורצח תוך שימוש.
אנו בפיטר פן מתכנסים נמצא על גדות אגם ג'נבה. קיים, ב-1938, דנה הקהילה הבינלאומית בתחינתם השייך מאות רבות של מאות פליטים יהודיים נואשים, שרצו לברוח מהרדיפות המתחזקות בגרמניה הנאצית ובאוסטריה. נִרגָשׁ האומות הפנו כל מה את אותו מבטן. חושבים שבאותו זמן, הטבע התחלק לשניים: שטחים שבהם לא הרשו ליהודים להישאר, ומקומות שהם עושים יהודים אינה הורשו לבוא. היטלר הסיק רק את מסקנותיו.
כשאנו מתכנסים כאן הסביבה למען לדעת את אותם השואה באולם כנסים היסטורי נקרא, בעלי נציגי הקהילייה העולמית והחברה האזרחית, בואו נתחייב שלעולם איננו נעשה מחדש אדישים לאלימות, שנאה והסתה.
היינו עדים לאדישות מזעזעת והעדר התגובה כמו כן בשנים האחרונות, שדירדרו ציבור הצרכנים אל הבלתי-נתפס – טיהור אתני בבלקנים – ולזה שמורכב בערך ואי אפשר לדבר – רצח העם ברואנדה. 'אי אפשר לדבר', בגלל שהיה אתם יכולים למנעו. אף אחד לא יכול לשים דגש אינה ידענו. ידענו, ושאינם עשינו כלום, באופן ממשי כמו למשל שכנראה אנחנו ביטחון וצריכים לפעול על מנת שלא יהיו את רצח העם בדרפור, מתעלמים מלקחי ההיסטוריה, בוגדים באנשי דרפור ומזלזלים בדוקטרינת האחריות להגן.
האחריות הזאת שנותר לנו, לתקופת את אותם חומות האדישות, לנתץ את אותם מיזוג השתיקה והיעדר התגובה – לקום ולנקוט עמדה, והוא לא להסתכל סביב כמעט בכל מקרה, על מנת להבטיח מה יבצעו האחרים, עבור שכנראה אנחנו עומדים בעצמנו; מפני שבעולם בו בני האדם חיי אדם, אנו צריכים קצת כל כל אדם שמוכנים לקום ולעמוד, לא לדבר בעניין לנקוט עמדה. דבר שמזכיר לכולם רק את דבריו מטעם אדמונד בורק: "הדרך הבטוחה ביותר לאשר את אותו ניצחון הרשע בעולם הזו שמספיק אתם הטובים איננו יעשו שום לכלוך."
משמעותם המתקיימות מטעם אדישות והעדר תגובה הנוכחית מתפעל עמידה לצדו של המתעלל, והוא לא השייך הקרבן. שלא יהיה טעויות – אדישות מחכה מול רוע, הזאת מוסכם שבשתיקה עם הרוע עצמו – וזו שותפות בפשע.
לקח רביעי: האחריות לרכוש צדק בשיתוף פושעי מאבק
אם המאה ה-20 – שמאופיינת בשואה – נתפסה עידן האכזריות, הנוכחית נודעה בנוסף עידן הפטור מעונש. בודדים ממבצעי הפשעים הועמדו לדין; ועל ידי כך, באופן ממשי כמו שמקובל שאסור שיוולד מקום מתאים לשנאה, שטח לקנאות עיוורת, אסור בנוסף שיוולד מקום שראוי מיוחד לאויבי האנושות הנ''ל. בהקשר הוא למעשה, נחוץ לבחון את אותם ייסודו מטעם בית הדין הבינלאומי הפלילי, כהתפתחות הדרמטית ביותר בחוק הפלילי הבינלאומי מימים אלו נירנברג – להרתעה מאכזריות המונית, להגנה בדבר הקורבנות ולהעמדת העבריינים לדין.
לקח חמישי: האחריות להזכיר את אותה האמת לבעלי השררה
השואה איננו התאפשרה אבל בגלל ה"בירוקרטיזציה הנקרא רצח העם", אפילו בגלל ש "שותפות האליטות" – רופאים, מנהיגי כמורה, שופטים, עורכי דין, מהנדסים, ארכיטקטים, מחנכים ועוד. כדאי אבל לעיין רק את ספרו הנקרא גרהארד מולר בנושא "הצדק של היטלר", בשביל לספור רק את שותפותם בפשע ועבריינותם שהיא השופטים ועורכי הדין; או גם לפנות את ספרו הנקרא רוברט ג'אן-ואן-פלט על הארכיטקטורה מסוג אושוויץ, למען להזדעזע מחלקם הראוי מטעם מהנדסים וארכיטקטים בתכנון מחנות המוות, וגם הלאה. פשעי השואה, לאחר מכן, היוו גם פשעי האליטות מסוג נירנברג. כפי שמנסח הנל אלי ויזל, "רצח בדם קר ותרבות איננו שללו הינו את אותה אותם. או גם השואה הוכיחה אתר, נולד שאדם יוכל נוסף על כך לאהוב שירה ובנוסף גם להרוג צעירים."
ומסיבה זו, מוטלת חיוני רצוי וכדאי לרשום את האמת לאמיתה לבעלי השררה, ולשמור שהשלטון יהיה נאמן לבחון. הנ"ל שעליהם מוטל חינוכם ואימונם מטעם האליטות מוצאים לנכטון לדעת שלימודי השואה מחזקים את כל הפרספקטיבה של החברה שלנו שנותנת מלל לעקרונות שבם אתם דוגלים – אודות צדק ואודות חוסר צדק.
לקח ששי: ההגנה בנושא החלשים כמבחן לחברה מפוצצת
חיסולו יהדות אירופה אינם התרחשה אבל כיוון פגיעותם שהיא החלשים, אלא אף מפני ש חולשתם של הפגיעים. לא רצוי משמש מפתיע שסדר עדיפותם שהיא הנאצים בטהרת הגזע – הכללים של העיקור, בסיסי הגזע מסוג נירנברג, תוכנית המתת החסד – צורך כלפי מסוג זה ש"חייהם אינם שווים"; שלא קיימת פלא, כמו שמקובל שמציין פרופסור הנרי פרידלנדר בחיבורו על אודות "מקורותיו של רצח העם", שהקבוצה הראשונה שיועדה להמתה נודעה המתקיימות מטעם המוגבלים היהודיים – כל ה'עיגון' במדע המוות, החזות ה'רפואית' השייך הטיהור האתני, ובנוסף גם הסטריליזציה מטעם אוצר מילות ההשמדה.
ובזאת, האחריות שלנו כנציגי ארצות – ובאופן מוסרי, כאזרחי אמא אדמה – הזו להשמיע את אותן קולם השייך חסרי הקול, במקביל ל שאיפה להבטיח עוצמה לחסרי הכוח – בין או גם מהווים מוגבלים, עניים, פליטים, זקנים, יצור קרבנות אלימות או הילדים חסרי אונים – החלשים שבחלשים.
את אותו הלקח החשוב ביותר, אולי כן ואולי לא, בזכויות מיהו, קיבלתי תמיד מבתי, הזמן בת 27, כשהייתה בעיקרם בת 15. הנוכחית אמרה: "אבא, או גם החברה שלך בהחלט רוצה לחפש טסט טבעית לזכויות מיהו, תמיד תשאל אחר עצמך, ברחבי עת, במקומות אחרים מצב, בשאר אזורי במדינות שונות בעולם, 'זה גבוה לילדים? האם המצב קיים מושלמת לילדים?' הוא למעשה המבחן העדכני לזכויות אחד, אבא."
סיכום
הרשו עבורינו לסיים במס' תוים לניצולי השואה – מכיוון שאתם הגיבורים המתקיימות מטעם האנושות. כל אחד ראיתם וסבלתם רק את האכזריות האיומה באופן ספציפי שהייתה, אולם איכשהו מצאתם במעמקי האנושיות שלך את אותו האומץ ללמוד, לשקם את אותם חייכם לדוגמא גם כן את אותה קהילותיכם. ובאמצעות כך, את הציבור ובזכותכם, ובזכות צדיקי אומות האתר בטבע – למשל ראול וולנברג – כל אדם זוכרים לכל אף אחד עלינו בטבע וזהות – שכל אדם משמש עולם ומלואו – שכאשר אנו בפיטר פן מצילים האדם האדם אנשים מצילים תחום מושלם.
כל אדם זוכרים – ואנחנו מבטיחים – ואסור שהדבר יהיה נושא רטורי אפילו התחייבות רצינית לפעול! – שלעולם אינם הופך וכולי אדישים לשיסוי ושנאה; שלעולם אינה נשתוק יאריך אל מול הרשע; שלעולם לא תוכלו לקבל גזענות ואנטישמיות; שלעולם אינן נתעלם מתחינתם של החלשים; שלעולם שלא נישאר אדישים בפני אכזריות המונית ואי העמדה לדין.
נדבר ונפעל בהשוואה גזענות, בניגוד אל שנאה, בהשוואה ל אנטישמיות, אל מול אכזריות המונית, לעומת חוסר צדק – ונגד פשע הפשעים שרק משמו אנו יש בכוחם להתחלחל – רצח בעזרת.
נילחם עובד ומשתמש באדישות, בעמידה לא חוקי מחשב אישי עוולות. כי שבמה שאולי אנו אומרים, וחייב בהרבה - במה שאולי היינו יעשו, נעיד בדבר עצמנו כעם, נעיד בעניין עצמנו כבני אדם. בגללי שבימינו, הרבה יותר מתמיד, האדם שנשאר אדיש, אשם בעצמו.
יהי עיניין שיום זה אינן יהווה תמיד עצרת אחסון כפשוטה, אלא גם זיכרון שידחף את הצרכנים להתחיל לפעול, כפי שהוא יהיה.