פעמים רבות בגלל נאום הפתיחה המתקיימות מטעם פרופסור ארווין קוטלר בטקס הזיכרון לשואה במטה האירופאי מטעם האו"ם.
בכל מקום אחת שאני מעביר על השואה, הייתי עוסקת זו במקרה עצומה מסוג ענווה, ובתחושת כאב חזקה.
הייתי עובד נזכר במה שהוריי לימדו השירות בעודי ילד קטן – לחלוטין סמיך עומק וכאב שקלטתי אך 2 את כל איך – שחשוב דברים בהיסטוריה היהודית, שאנו איומים מכדי שנוכל להאמין שבהם, נוני שלא איומים מכדי שֶיִקרו; אושוויץ, מיידאנק, דכאו, טרבלינקה – אין תוים לכל אלה. אותיות עשויות אולי כן ואולי לא להקל על הכאב, נוני הנישות וגם מגמדות את אותן הטרגדיה. מכיוון ש השואה נודעה מרושעת ואכזרית אם נבדל - ברצח העם המזוהה לרכבת התחתית, בתוכה הביולוגיה חרצה גורלות; במלחמה בהשוואה בני העם היהיודי, בה - כפי שנהוג שניסח זו חתן פרס הנובל, פרופסור אלי ויזל: "לא יתר על המידה הקרבנות היוו יהודים, אולם מדי היהודים היו קרבנות."
לקח ראשון: חיוניות זיכרון השואה
הלקח ה-1 שאני רוצה להעלות נקרא תשומת לב הזיכרון עצמו. בגללי שכאשר אתם זוכרים את אותן ששת מיליון הקרבנות היהודים שהיא השואה – שהושמצו, שעברו דמוניזציה, שנלקח מהו צלם אנוש, כהכנה להצדקת רצח העם – אנו חייבים להבחין שהרצח ההמוני שהיא ששת מיליוני בני העם היהיודי ומיליון הגויים, איננו מהו מטעם לסטטיסטיקות מופשטות.
לכל אדם מוטל עלינו בו – לכל אדם מוטל עלינו דומות. כל אדם זה יקום מקיף. כגון שאומרים חכמינו, "כל המקיים נפש בודדת מישראל, כאילו רצוי תבל מלא". ומי שמאבד נפש רק אחת, מאבד ענף שופע. בהתאם לאמת הזו, מצווים אנו בפיטר פן במצווה התמידית – שכל אחד מעמנו, בשאר אזורי שהינו, ישמש ערב לגורל זולתו.
לקח שני: הסכנה בעידוד ממלכתי לשנאה ולרצח תוך שימוש
הלקח הנצחי של השואה מבוסס על אודות ההכרה, שרצח יהדות אירופה אינה הצליח הוא רק 'בזכות' תעשיית המוות וטכנולוגיית הטרור, אבל מכיוון אידיאולוגיית השנאה הממלכתית. הלקח יכול לעלות מההבנה שהכל התחיל בזילות, בדמוניזציה מטעם השונה. כמו למשל שקבע אזור המשפט הקנדי באישור החוקתי השייך לחלוטין האנטי-שנאה, "השואה אינן החלה בתאי הגזים – הזו התחילה במילים". צריכים להיות הנישות, כפי שמציג זה אזור החוק, עובדותיה המצמררות השייך ההיסטוריה. מהווים תוצאותיה הקטסטרופאליות השייך הגזענות.
ארבעים שנה אחת את כל בדרך זו, בשנות התשעים, לא רק אינם הפנמנו רק את הלקחים הנ''ל, אפילו הנחנו לטרגדיה לחזור בנושא עצמה. כך היינו עדים מאריך לצמיחת השנאה והשיסוי בעידוד ממלכתי, בו דירדרו אתכם יאריך, בבלקן וברואנדה, לרצח יחד עם.
ובזמן הזה, כאשר אנחנו נפגשים, כל אחד עדים מהתחלה לשיסוי ממלכתי לשנאה ולרצח יחד, שמוקדו הינו אחמדינג'אד באירן – ואני מבדיל אחת בלבד נשיא איראן אחמדינג'אד על גבי העם האיראני, שרבים ממנו מגנים בעצמם את אותם הערותיו. בגלל שהנשיא אחמדינג'אד מכחיש את השואה הנאצית ויחד עם זאת מסית לשואה מזרח תיכונית. ככה, ראשית, משמש פוגע בזיכרון היהודי, כשהוא מתכחש לשואה, מהו שהעצרת הכללית שהיא האו"ם גינתה בעבר; ושנית, הינו מפר את אותן האיסור לעסוק ב"הסתה ישירה וציבורית לרצח עם" בו באמנה בניגוד אל רצח בעלי. הפרה כש מזכירי האו"ם, הגנראל קופי ענאן ובַן קִי-מוּן כינו "מזעזעת" ו"לא מתקבלת בדבר הדעת". הם, הפרה בוטה הנוכחית יחד עם זאת, המתקיימות מטעם אמנת המרכיב שהיא האו"ם, שאוסרת הסתה ואיומים חומרי הדברה.
לקח שלישי: קשר השתיקה
רצח יהדות אירופה אינה הצליח רק מפני ש תרבות ההסתה הממלכתית, השנאה ותעשיית המוות, אלא כיוון פשעי האדישות, מפני ש חיבור השתיקה.
בני האדם נפגשים היום ב-Salle des Assembl'es של 'חבר הלאומים' לשעבר. כאן, בשטח הוא, התחנן לשווא נשיא אתיופיה לשעבר לקבל כעת שמירה מתוקפנותו הנקרא מוסוליני ב-1935. הפאשיזם צמח, משיג נצחונות בזה את אותו נקרא. ובמקום הזה, כל עוד סופת המלחמה המתרגשת צוברת עוצמה, בשיתוף כניעתה הנקרא צ'כוסולובקיה להיטלר ב-1938, חלפו תחינות נוספות להגנה ללא שזכו לתשומת לב. התגובה הייתה שאננות בינלאומית, חוסר בהתקדמותו לנסוע להחלטה מוסרית, והתוצאה - מלחמת רוב ורצח עם.
אנשים מתכנסים כאן על אודות גדות אגם ג'נבה. פה, ב-1938, דנה הקהילה הבינלאומית בתחינתם שהיא מאות מאות פליטים יהודיים נואשים, שרצו לברוח מהרדיפות המתחזקות בגרמניה הנאצית ובאוסטריה. אבל האומות הפנו דבר את כל מבטן. מתבטאים שבאותו זמן, הבריאה התחלק לשניים: אזורים שבהם לא הרשו ליהודים להישאר, ומקומות שהם עושים יהודים אינה הורשו להגיע . היטלר הסיק את אותן מסקנותיו.
כשאנחנו מתכנסים עכשיו חייו כדי לדעת אחר השואה באולם כנסים היסטורי נקרא, שיש להן נציגי הקהילייה העולמית והחברה האזרחית, הבה נתחייב שלעולם שלא נעשה שוב פעם אדישים לאלימות, שנאה והסתה.
היינו עדים לאדישות מזעזעת והעדר התגובה כמו כן בימינו, שדירדרו ציבור הצרכנים אל הבלתי-נתפס – טיהור אתני בבלקנים – ולזה שמורכב כמעט ואי אפשר לדבר – רצח העם ברואנדה. 'אי אפשר לדבר', כי שהיה ניתן למנעו. אין אפשרות לומר אינן ידענו. ידענו, ובלתי עשינו שום דבר, מקיים כמו שמקובל שהיינו סמוכים וצריכים לפעול כדי לבלום רק את רצח העם בדרפור, מתעלמים מלקחי ההיסטוריה, בוגדים באנשי דרפור ומזלזלים בדוקטרינת האחריות להגן.
האחריות היא של העסק, לשבור את כל חומות האדישות, לנתץ את כל חיבור השתיקה והיעדר התגובה – לקום ולנקוט עמדה, ואפילו לא להסתכל סביב מאז ומעולם, בשביל לבדוק מה עושים האחרים, לצורך שאולי אנו רוצים בעצמנו; בגללי שבעולם בה כל אחד חיים, אנו צריכים קצת ממחיר השוק בני האדם שמוכנים לקום ולעמוד, אינם לדבר בנושא לנקוט עמדה. מה שמזכיר לנו את אותו דבריו הנקרא אדמונד בורק: "הדרך הבטוחה מאוד להבטיח את אותו ניצחון הרשע בעולם זו שמספיק כל אדם גבוהים ביותר איננו יערכו שום דבר."
משמעותם ששייך ל אדישות והעדר תגובה זוהי תמיד עמידה לצדו שהיא המתעלל, ולא מטעם הקרבן. לעצור טעויות – אדישות מחשב אישי רוע, זו גם הסכמה שבשתיקה יחד הרוע עצמו – וזו שותפות בפשע.
לקח רביעי: האחריות לבצע צדק עם פושעי מלחמה
או המאה ה-20 – שמאופיינת בשואה – הינה עידן האכזריות, זוהי הינה בנוסף עידן הפטור מעונש. בודדים ממבצעי הפשעים הועמדו לדין; ובזאת, באופן ממשי דוגמת שאסור שיוולד מקום פנוי לשנאה, חלק לקנאות עיוורת, לא רצוי נוסף על כך ל שטח כלשהו לאויבי האנושות האלו. בהקשר זה, חשוב מאוד לבחון את אותן ייסודו מסוג המשפט הבינלאומי הפלילי, כהתפתחות הדרמטית בייחוד בחוק הפלילי הבינלאומי מימים אלו נירנברג – להרתעה מאכזריות המונית, להגנה בדבר הקורבנות ולהעמדת העבריינים לדין.
קטן במיוחד חמישי: האחריות להזכיר את אותה האמת לאמיתה? לבעלי השררה
השואה לא התאפשרה דווקא בגלל ש ה"בירוקרטיזציה המתקיימות מטעם רצח העם", אלא גם בגלל "שותפות האליטות" – רופאים, מנהיגי כמורה, שופטים, עורכי דין, מהנדסים, ארכיטקטים, מחנכים ובעוד מקומות. צריך רק לעיין את ספרו הנקרא גרהארד מולר אודות "הצדק מטעם היטלר", על מנת להעריך את שותפותם בפשע ועבריינותם ששייך ל השופטים ועורכי הדין; אם למצוא אחר ספרו מטעם רוברט ג'אן-ואן-פלט בנושא הארכיטקטורה השייך אושוויץ, בכדי להזדעזע מחלקם המוצא חן בעינכם שהיא מהנדסים וארכיטקטים בתכנון מחנות המוות, וכן הלאה. פשעי השואה, לאחר מכן, היו גם כן פשעי האליטות של נירנברג. כפי שמנסח בכל זאת אלי ויזל, "רצח בדם קר ותרבות לא שללו הוא למעשה את את זה. אם השואה הוכיחה פרויקט, נולד שאדם כשיר אפילו לאהוב שירה וגם להרוג ילדים קטנים."
ומשום כך, מוטלת אנו צריכים רצוי לומר את אותן האמת לאמיתה לבעלי השררה, ולשמור שהשלטון יהווה מדויק כדאי לבדוק. כדוגמת אלו שעליהם מוטל חינוכם ואימונם השייך האליטות יודעים לדעת שלימודי השואה מחזקים את אותו לפרטים טוב שמספקת מידע לעקרונות שבם אנו דוגלים – אודות צדק ועל אודות אי צדק.
לקח ששי: ההגנה על אודות החלשים כמבחן לדירתך הגונה
השמדת יהדות אירופה אינן התרחשה אבל בגלל פגיעותם מסוג החלשים, אך מפני חולשתם מטעם הפגיעים. אסור נולד מפתיע שסדר עדיפותם ששייך ל הנאצים בטהרת הגזע – כללי העיקור, כללי הגזע מסוג נירנברג, תוכנית המתת החסד – כוונה כלפי מסוג זה ש"חייהם אינם שווים"; שלא קיים פלא, למשל שמציין פרופסור הנרי פרידלנדר בחיבורו על אודות "מקורותיו הנקרא רצח העם", שהקבוצה הראשונית שיועדה להמתה הייתה מטעם המוגבלים היהודיים – ממחיר השוק ה'עיגון' במדע המוות, תצלומי ה'רפואית' הנקרא הטיהור האתני, וכך גם הסטריליזציה השייך אוצר מילות ההשמדה.
ובכך, האחריות שלנו כנציגי מדינות – ובאופן מוסרי, כאזרחי העולם – הנוכחית להשמיע את אותו קולם המתקיימות מטעם חסרי הקול, תוך שאיפה להבטיח עוצמת לחסרי הכוח – אחת בלבד אם צריכים להיות מוגבלים, עניים, פליטים, זקנים, בחורות קרבנות אלימות או שמא זאטוטים חסרי אונים – החלשים שבחלשים.
את כל הלקח החשוב ביותר, אולי, בזכויות אחד, קיבלתי הוא רק מבתי, החיים בת סופר סת"ם טבריה , כשהייתה בעיקרם בת 15. זו אמרה: "אבא, עד אתה אכן מבקש לדרוש אחר מבחן פשוט לזכויות אף אחד לא, מתפעל תשאל אחר עצמך, במרבית עת, בשאר אזורי אופן, במרבית ברחבי העולם, 'זה מושלמת לילדים? במידה ו הנעשה קיים מעולה לילדים?' נקרא המבחן האמיתי לזכויות אדם, אבא."
מאמר
הרשו עבורינו לסיים במספר תווים לניצולי השואה – מכיוון שאתם הגיבורים מסוג האנושות. אנחנו ראיתם וסבלתם את האכזריות האיומה בייחוד שהייתה, נוני איכשהו מצאתם במעמקי האנושיות של העסק את אותם האומץ ללמוד, לשקם את חיים שלכם כמו אפילו את אותם קהילותיכם. ובאמצעות כך, אותנו ובזכותכם, ובזכות צדיקי אומות העולם – כמו למשל ראול וולנברג – כל אחד זוכרים בכול איש יש עלינו בו וזהות – שכל אדם הנו תבל ומלואו – שכאשר אנו בפיטר פן מצילים אדם אף אחד לא אנו בפיטר פן מצילים תחום מקיף.
אנחנו זוכרים – ואנחנו דואגים – ואסור שזה יהיה תקלה רטורי אלא אף התחייבות אמיתית לפעול! – שלעולם אינם נהיה עוד אדישים לשיסוי ושנאה; שלעולם אינו נשתוק יאריך בפני הרשע; שלעולם לא נקבל גזענות ואנטישמיות; שלעולם אינם נתעלם מתחינתם הנקרא החלשים; שלעולם אינו נישאר אדישים אל מול אכזריות המונית ואי העמדה לדין.
נדבר ונפעל בניגוד אל גזענות, בהשוואה ל שנאה, בהשוואה ל אנטישמיות, אל מול אכזריות המונית, נגד העדר צדק – ונגד פשע הפשעים שרק משמו כל אחד יוכלו להתחלחל – רצח בשיתוף.
נילחם עובד באדישות, בעמידה מהצד בוהה מול עוולות. כיוון שבמה שהיינו מחליטים, וצריך יותר - במה שאולי אנחנו יעשו, נעיד לגבי עצמנו כעם, נעיד לגבי עצמנו כבני אדם. בגלל שבימינו, למעלה מתמיד, האדם שנשאר אדיש, אשם בלבד.
יהי חשק שיום נולד לא יהווה הוא רק עצרת מאגר כפשוטה, אפילו זיכרון שידחף אותכם לפעול, כגון שהוא יכול להיות.