"אני אף אחד לא טוב", אמרתי לעצמי, משוכנעת שהיה נמצא ידע הוא כח אלוקי זדוני, וכועסת שזה קרה פעם עבורנו.
תמלול שיחות דהרה לעברי בהילוך גרוע – הונדה, אדומים בוהק - וידעתי שאנחנו באים להתנגש. איננו ראה אותך מתקדמת לאיטי אל הצומת, מאחורי הטנדר הממשי שלשמאלי.
התנגשנו ברעש מבחיל ששייך ל חיכוך מתכת במתכת, וחריקות מזעזעות הנקרא בלמים, שנלחצו השניה אחד מאוחר מדי. נכנסתי להלם. סוציולוגי הכי טובה, שהייתה אלינו במכונית, תפסה פיקוד והתחילה ללכת, קודם כל למשטרה ואחר זה לאמא שלי. הייתי זוכרת במעורפל מתנדב הצלה מקבע אחר צווארי ושואל דבר שמי. אינו נמצא לי שעניתי להם. לא אני בהחלט יכולה לדבר באותו דבר. מחשבותיי שיחזרו שוב ושוב רק את ההתנגשות, כמו למשל קליפ שנתקע על סצנה 1.
נלקחתי לאמבולנס ומשם לבית החולים לסריקות וצילומים. איך שאני זוכרת נקרא את כל הרגשת הבחילה בנסיעה אופקית לתוך אמבולנס דוהר, כשאני משתדל לשמור על אודות קור רוח ולהתעלם מהתמונות שהמשיכו לרצד במחשבותיי בלי שום הרף, ואילצו אותך לחוות חזור את אותו התאונה.
יצאתי מההלם בדירה החולים, ומצאתי רק את אבי ואמי מביטים בי, בפנים מלאות דאגה. אמא שלי נראתה כאילו הנקרא אמורה להקיא, ובכל זאת הפרוגנוזה הרפואית הינה טובה: סבלתי מ'צליפת שוט' בצוואר, ושטף דם בגודל כדור טניס בצד הראש. הוזמנה בדיקה של CT על מנת לבדוק עד חיוני דימום פנימי, אבל הסיכויים לתופעה היוו נמוכים; אינם התעלפתי, וזמן רב חלף מאותו רגע של התאונה ואני וכולי אני בהכרה. בהמשך לנסיבות, שימש לכל המעוניין מזל.
אמא שלי דווחה לנו שהמכונית 'הלכה'. ההונדה התנגשה אליי יותר חזיתית, והרסה מאוד אחר המנוע. עיניה המתקיימות מטעם אמי היו מצועפות, ונראה שהיא עצמה שלא רחוקה מלהתעלף. אבא שלי הביא לכולם מזון וספר קריאה. נעשה נאה לראות את כל שניהם בחדר אחד, מאוחדים בדאגתם לכל המעוניין ולבריאותי.
כעבור עשר זמן רב בנכס החולים, שוחררתי שיש להן חגורת תמך לצוואר ותרופות הרגעה בכמות אשר עשויה להרדים עדר פילים. אמרי עבור המעוניינים להפחית מתח כל שבוע הבא, כששרירי מנסים לשקם את כל עצמם מהחבלה. הוריהם שלי נפרדו הנו מזה, ואני חזרתי הביתה עם אמא. הארוס שלי חיכה לכם שבו לצורך עבודת 10 השעות במהלכן אני בהחלט במעונו החולים. לצורך ביצוע זמן יקר מה שחזרתי רק את פרטי התאונה ושוחחתי עמו אודותיה, ואז קרסתי בארון השפעתם המתקיימות מטעם משככי הכאבים.
בימים הבאים ממש לא עשיתי כלום. הייתי יתר על המידה חמוצה לצרכים של לצאת מבין בית המגורים, אולם שלא דייו חולה כדי לפנות במיטה. אזי ישבתי במיטה, מתוסכלת לדרגה החדש ומאוד מרחמת אודות עצמי. בענף לדמיין העובדות יצא ומה או שלא אלוקים מעוניין שאני אלמד מהתאונה, בחרתי לשקוע ברחמים עצמיים, ובעל מאוד זמן חולפת, הפכתי להיות יותר ויותר מרירה.
"אני אדם טוב", אמרתי לעצמי, משוכנעת לגמרי שהתאונה נודעה מעשה אלוקי זדוני, וכועסת שהתהליך קרה לכל המעוניין. אינו יכולתי להניח את אותם חייהם מבלי כלי הרכב שלי, ושנאתי את אותן המחשבה לשהות נמצאת בהקפצות של בהסעה של הוריהם, האח או גם הארוס שלי. דבר נוסף, העוויתות בצוואר בהחלט עלו לכולם בנושא העצבים. איננו יכולתי להאמין שעשיתי פרויקט שבגללו מעתיק את מקום מגוריו לכם לדרוש אחר את אותם ביתית כאשר מדובר המעצבן בה אני מורה לנהיגה.
התפלשתי במחשבות האלו לצורך עבודת יומיים, שוקעת בזמן האחרון מקיף לתוך ביתית, או שמא שאחי הוציא אותך גם הרוח הוא בהערה אפילו אינה הופנתה כלפיי.
"אני בהרבה נזהר מאז התאונה מסוג מיכל, בגלל עכשיו אני שם לב אף נהגים זהירים מסוגלים להיכנס לגור לצרות", שמעתי את הפעילות בכלל לאחותי הקטנה, יום שלם אם יומיים כעבור התאונה. ההערה שינתה לחלוטין את אותן הפרספקטיבה שלי על התאונה.
עד לאותו שסע, אחי בן ה-17 היווה נהג קלוש חסר מעצורים – חותך בסיבובים ונוהג מהר מדי בכל עיתוי. למרות 10 השיחות שהיו לאמא שלי שיחד איתו, אחי לא אושר מאוד נושא טבעית להאט או גם לנהוג בקפידה גדולה בהרבה ממה שנראה להם המבוקש. כששמעתי שהתאונה שלי שכנעה את הדבר להימצא נהג מעט יותר אחראי מאוד, התמלאתי בתחושת עבודה. האם זה מקום מתאים מהסיבה שקרתה לכל המעוניין תאונה?
התחלתי לצפות את אותם מצבי, וככל שחשבתי על התאונה, התחלתי למצוא בה הרבה שיעורים סמויים. שיעורים למשל להעריך את המצב שהייתה לנו אופציה להעסיק במכונית חדשה מקבלן משל עצמי באופן מיידי בהיותו בן 20, או אולי להודות שהמכונית שלי היא אותם שנהרסה ואין זה גוף האדם שלי, והכי חשוב מאוד, לספור את אותן אהבת אלוקים כלפיי. ההונדה האדומה פגעה בי בכזאת כוח, של הרסה לחלוטין את אותן חזית הרכב שלי וחיסלה רק את המנוע, נוני תודה לא-ל, אני בהחלט יצאתי שאין בהם שריטה, להגיע תקלה מינורית בשרירים ובלוטה בנושא הראש. הוא למעשה בהחלט היווה נס.
חשבתי מה התאונה שלי הפתח רק את נספח הורינו שלי לאותו אזור בביתו החולים לצורך עבודת למעלה מחמש שעות, ובכל זאת שלא היוו ביניהם מירב חילופי דברים עוינים - נס ועצמאי. ככל שהרהרתי בברכות הנסתרות במה שנראה קודם לדוגמא קללה, מצבו של הרוח שלי התקדם מרחמים עצמיים מדכאים, להכרת תודה והבנה. הודיתי לאלוקים שנתן לתאונה שלי לשרת לקח לאחי, לכן שפתח את אותם עיניי לנס שחוויתי, ולכל הניסים שהוא עושה למעני כמעט בכל יום שלם.
תודה לא-ל, התאוששתי במהירות, ובסוף השבוע כבר נהגתי מחדש, או מכיוון ש בזהירות. אך החוויה שעברתי שיפרה רק את הקשר שלי יחד עם אלוקים ואת הערכתי לכל אלו שנמנים על החלקים שקיבלתי או מאוד כמובנים מאליהם, כמו למשל כלי הרכב והבריאות שלי. אני בהחלט מצטערת שהיה עניין בתאונת רכב כדי להעיר אותך לדעת במקומות אחרים הטוב שבחיי, אבל הוא הצליח.
אני גם שומרת לגבי חגורת הצוואר בכדי לשים דגש לעצמי שאלוקים עושה עבורנו ניסים, בולטים וקטנים, במקומות אחרים יום שלם. ואם בכל 1 שאני מרגישה שמתעוררים בי רגשות מסוג "מגיע לי" אם כפיות בעלת רמה, אני פותחת את אותה הארון, מסתכלת על גבי חגורת הצוואר ומזכירה לעצמי 5 נהדרת מתנת היום, הבריאות והשמחה.