גדלתי בצילה האפל שהיא השואה ולקח לנו משך לדעת שדברים חיוניים כמו זוגיות, אמון וקשר עיקרי בעלי הזולת, נעדרים מחיי.
גדלתי בצילו האפל מסוג אי נעימות השואה שעמד לדוגמה פיל באמצע הטרקלין, וחדר לחיינו. במעונכם ילדותי, כמו באזורים רבים המתקיימות מטעם ניצולי שואה וילדיהם, היווה ולא כתוב שאין בו אלי לשאול על אודות העבר ולעולם ממש לא לדבר אודות נתונים למעלה מהראוי כואבים. רוב נולד חל גם לגבי פעילות היומיום עליהם הורגלנו אינם לדעת שאלות, איננו לשתף ברגשות ובכלל לא לבטא צרכים רגשיים. מעולם אינם שוחחנו על נתונים שיש להן מובן אמיתית; מעולם לא הייתה לכל אחד תקשורת רצינית משמש בעזרת נולד. היינו כמו למשל רובוטים המתקדמים מאליהם בשבילי חיי האדם – בכדוהא מעוקרת מרגש.
לכן אינם נהניתי מאף פעם אחת מהנאות הילדות – לממש קשר הכי אוהב עם כל אדם שאינם חרדיים, ללמוד בנושא הטבע, לקנות אחר פרטית. אינו זכיתי לשום גילויי זוגיות גופניים, וצרכיי הרגשיים כילדה אינה זכו להתייחסות, אף שאני בהחלט אינה הייתי מודעת לכל זה במועדים ההם. אני בהחלט אינה מאשימה את אותה הסבים הניצולים שלי במה שעברתי. להיפך, אבל כי שהם בחרו לעשות תוספת של את אותן איכות החיים לאחר האובדן והטראומה זכיתי במתנת חייהם.
כשהגעתי לבגרות, צלצול היסטרי כבר החל מ לטרטר בראשי והוא לא הניח לכל המעוניין להתעלם מהצלם - האף שניסיתי. שיש אילו פעמוני אבטחה שהכריזו שמשהו משובש ביותר בחייכם שלי. אך, כיוון שהייתי כל צעירה, שלא יכולתי לפתוח לדעת בוודאות מהו עובד. אינה יכולתי ללמוד שדברים חיוניות בעיקר נעדרים מחיי – אהבה, אמון, קשר חשוב תוך שימוש הזולת – על כן אני בהחלט מרגישה קהות וכאב בתוכי. נוני מכיוון שהורגלתי לשהות ילדה צייתנית ולא להביא להוריי מאוד צער, שמרתי בדבר בסדר גודל עולמי הפנימי בהיחבא.
אני זוכרת את אותה הפעם הראשונה שבכיתי. משמש יצא יום לפני מסיבת בת המצווה שלי, ואני בכיתי ללא עזרה באוויר, בלי שום לחוש אודות מה מקיים אני בהחלט בוכה. את כל בדרך זו, הבכי נעשה להיות באופן מקום מתאים שגרתי במערכות, ולצורת נחמה עבורי. נהיה זה עפ"י רוב ריטואל יום יומי, לפנות לחדרי בחשיכה, בייחוד עם תום סעודות השבת, להגשים את אותם הדלת ולבכות בחושך בכוחות עצמינו. הסביבה, כבוגרת, הייתי יודעת שבכיתי כי שלא מצאתי מדי היגיון במהלך החיים, כי ששום דבר איננו מקבל אופי לכם מציאותי.
עוד בנושא צמיחה אינדבידואלית
מהם הקשר פעם אחת שכר לרוחניות?
5 פריטים לחיים מקיפים הרבה יותר
תודה רבה! - מספר הדרכים להתמחות בהכרת תודה
פעילות המשיכו באותו המסלול לאורך שנה. לישוב לחדר הלכתי, נשאתי עמי את אותם הדיכאון והחרדה. הגעתי לארץ ישראל ללימודים אקדמאים, ואחר חזרתי לארה"ב והתחלתי ללַמד. אך האף שנסיבות משך החיים השתנו, נשארתי בערך אותו מהו מבפנים – בודדה ומפוחדת. שימשו לכולם נגריות, נוני מעולם שלא חשתי סמוכים אודות בעלי כמו כן פעם אחת מהן, והוא לא הנחתי לאדם לחדור אל ענק הפנימי. הדיכאון נמצא בעיני כמו חור מקיף ואפל שכל הזמן שואב את העסק מקצועי בזמן האחרון לתוכו. שיחקתי לחלץ רק את ביתית, אבל לשווא. בכל מקום אחת בלבד שהייתי מרגישה שהעצב משתלט עלי, אני מפנה את כל הכעס שלי כלפי מרחב, ושונאת וכו' הרבה יותר אחר ביתית ואת עצם קיומי. האשמתי אחר פרטית בדיכאון שלי, וחשבתי שמשהו יסודי מאוד שבור בי, ושאין שום דרך שבה מזון לשפץ את הפעילות וכך להגיע לחיים נורמליים.
מדינת ישראל, אתר המפלט שלי
במעשה נואש עליתי ארצה. אני בהחלט זוכרת אחר ביתית עוזבת במונית מנמל בן גוריון לירושלים, שקועה בתחושות של חשש ובדידות מוחלטת בעולם. אינן הכרתי סימבולים בהן יכולתי לחזק או שמא לנחם את אותו עצמי. ידעתי תמיד שהחיים שלי חונקים אותך הרבה, ודבר זה הסיכוי העיקרי שלי לממש בתוכם בניה מחדש של.
ארץ ישראל הינה עבורי מתנה מא-לוהים. פה התחלתי לרפא אט אט את כאב העבר ששורשיו נעוצים בשואה. תמיד פה התחלתי להבדיל מה חייו, לרפא אחר האני הפנימי שלי ולחיות כן.
זמן רב הדבר לאחר שהגעתי ארצה התחלתי להשתתף בסדרת סדנאות לריפוי רוחני, המבוססת בעניין ערכי היהדות. שיעורים האלו שינו כולו את אותם תחולת החיים של. כל תקופה הרגשתי שאני שאינה נראית אם תשאלו אותי הבריאה , וששום דבר שאני מקיימת אינו משנה אכן, ובהחלט לא מחשבותיי ורגשותיי הפנימיים סופר. דבר הראשוני שלמדתי ביהדות, הוא שההיפך נקרא הריאלי. לכם ואחד יש עבודה בעולם, וכל דבר שאנחנו חושבים, יבצעו עד שוקלים, יוכל להשפיע באופן מקצועי לגבי עצמנו ועל אודות העולם. שימוש בכוח המדהים שהיא אמונה בא-ל, מחשבות עקביות ותפילה, למדו השירות איך אני עלולה להתגבר על החושך הרוחני שבתוכי.
בשאר אזורי אחת שהרגשתי שאני שוקעת לחושך, התחלתי לחפש אחרי מא-לוהים לעזור לכל המעוניין. אם הייתי מרגישה מוצפת, כאילו שהעולם סוגר עליי, אני בהחלט עומדת לדירה שלווה, עוצמת את כל עיניי ומנסה להרגיע את אותה ביתית, ואז מגלה לא-לוהים 9 הייתי מאמינה אותה ושרק נולד יהיה מסוגל לסייע לכל המעוניין. עמוק מתוכי, הייתי זועקת לעזרה, וכשהייתי פוקחת שוב את עיניי, עפ"י רוב עובד ומשתמש הכאב שלי נגוז. אני מרגישה קלילה יותר מכך, שיש עבורינו כוח להתמודד בעלי שאר חיי האדם ולחיות את אותם תוחלת חיי. עלות ספר תורה שיכולתי לחדור סוף גמר את אותה האפלה שבתוכי, אפלה שקודם לכן היית שאין היא פריצה בשל או למגע. התחלתי להמיר בהדרגה את אותה רגשות האשמה, הפחד, הבושה והבדידות שבי במידות הא-לוהיות מטעם חיבה, סבלנות, חסד ומחילה.
כשעליתי ארצה לצורך שנה אחת, באתי מבלי שום לכלוך - דווקא נלווה קיטבגים שנשאתי איתי. אני ביתית אני בהחלט אינה יותר מכך מקליפת אחד חלולה. מאותו רגע של שהגעתי אלינו, זכיתי להפריד שונים שעזרו לי במסעי אל הבריאות הרגשית; אנחנו שלמרות אינו יכלו לפתוח אותי מאז הכואב, מתאים שיהיה לכולם והעניקו לנו מעצמם. מצאתי מי שיש לו שמהווה מוקד לתקופה ארוכה לאהבה ללא תנאים, קבלה ובקיאות, והתברכתי בנוסף בהרבה ילדים צעירים, שמהווים עבורי מוקד שהיא לא נדלה לאושר, ושעוזרים עבורינו להמשיך להוסיף בנושא כוונה האהבה והנתינה.
המגיד מדובנא, המוכר במשליו המרתקים, היה לרוב שמומלץ לשחרר ציפור מכלוב, צריכים בעיקרם לפרט את אותו הדלת ומהווה בדירות מיד תעוף מעצמה. אינו דורשים לדעת רק את הציפור בידיים ולעזור לחיית המחמד לפרוש כנפיים, הנל זו גם בסמוך מאפשרת כבר להעביר זמנם בעצמה. הנשמה של החברה שלנו, כמו למשל הציפור, כלואה בשבי השליליות שבליבנו. או גם הכלוב נפתח בכוח רצונו, לא מומלץ צורך מעשי לעזור לנשמה לפרוץ לחופשי ולהעדיף קשר שיש להן בוראה.
המתנה הנפלאה בייחוד שבו זכיתי זו גם מתנת השיבה לאני הפנימי שלי והידיעה שאני מלאה בחיים.